פעם איזה משורר אנגלי אמר ששירה היא "מיטב המילים במיטב סדרן". אני מאמין לו. אני לא מאמין לו כי אמר ציטוט יפה או מעניין במיוחד, אלא כי הוא פשוט ניסה, וגם קצת הצליח, לאתגר את עצמו כדי להכניס את השירה למסגרת של משפט.
עד היום, למרות שרבים ניסו, מעט מאוד אנשים הצליחו להסביר לעולם מהי שירה. הצליחו לכתוב אותה, להלל אותה ולבקר אותה, לכרוך אותה בספרים – אבל מעולם לא הצליחו לומר מהי. קצת כמו הרבה דברים, אם מתעמקים בנושא יותר מדי עלולים לטבוע, ואם מביטים יותר מדי זמן על הקווים – הם הולכים ונעשים מטושטשים.
אם כך, מה כן אפשר לעשות עם שירה? להודות שהיא קיימת בתוכנו יהיה צעד ראשון והכרחי. בהמשך, אם תעזו לקרוא בשמה, תזכו אפילו יותר. אם תחליטו לדבוק בה, ייתכן שאפילו תשתפרו בכתיבתה. אם כל חייכם תעקבו בסיזיפיות אחרי הריתמוס הפנימי של מילים והאוצרות הגלומים מתחת למחזה האור-קולי שהוא העולם – תהיו בטח משוררים. אבל את זה לא אמר איזה משורר אנגלי.
אחרי שעשיתם את כל זה, בטח נותרה לכם ערמה של טקסט. אולי היא טובה עבורכם, ועבור אחרים. אולי אתם מרגישים שיש משהו נוסף שאפשר לחלץ ממנה. אולי איזה תספורת קטנה, אולי דווקא חליפה אחרת (חדשה או ישנה). את אותה ערמה אפשר לחלק מחדש ליחידות הבסיס שלה, ולהרכיב מחדש באיזו צורה שתבחרו. בניגוד לכל טקסט אחר לשירה אין עניין בלייצר הבנה – אלא רק רגש, ומכאן כל האמצעים כשרים.
אם אתם רוצים להמשיך לתת לעולם ולעצמכם רגשות שעשויים ממילים – כדאי שתעשו את זה כמו שצריך. אין שיר טוב שאי אפשר לתת עליו משוב, ודווקא מאותו משוב יכולים להיוולד עוד אינסוף כיוונים חדשים לחקור וללכת בהם בהמשך.
קראו לו קולרידג', אגב. למשורר האנגלי. סמואל קולרידג'.